מיטאפים: מורה נבוכים

כולם ממליצים לכם על נטוורקינג, אבל אתם לא יודעים מאיפה להתחיל: כדי להכיר אנשים צריך קודם להכיר אנשים. איך בדיוק הלוגיקה הזאת עובדת? מבלבל.

מה זה ״נטוורקינג״? למה צריך למתג כל דבר עם מילה מפוצצת?

נטוורקינג בסך הכל אומר לפעול אקטיבית כדי להכיר אנשים מהמקצוע או הענף שלכם. אומרים שמיטאפים מסייעים בזה, ואף חיוניים להשגת המטרה. אבל מה זה ״מיטאפים״? מפגשים סביב טכנולוגיה או תחום מסוים שכוללים הרצאות וזמן למינגלינג (יש אותם כאן). אבל מה זה ״מינגלינג״?

אתם מבינים, יש לנו כאן תהליך שמעורבות בו הרבה מילים באנגלית בלי שום צורך, מה שכבר עלול לפגוע במוטיבציה (גם ״מוטיבציה״ היא מילה מיותרת באנגלית, מה קורה פה אין פה שום פיקוח??). אבל נזכור שהמטרה מתקבלת על הדעת, ומצדיקה את האמצעים והמאמצים. באמת. כמו שכתבתי בפוסט קודם:

״מיטאפים זה כלי ממש מצוין כדי להכיר אנשים, לשמוע על הזדמנויות כמו מפגשי פיתוח, שיתופי פעולה, האקתונים ואפילו עבודה, למצוא עם מי לעבוד על פרויקטים, לקבל השראה וללמוד דברים חדשים.״

תחשבו על זה שהרבה יותר סביר (מהמילה העברית הטובה והלא מיותרת ״הסתברות״) שיתייחסו לקורות החיים שלכם אם העברתם אותם דרך מישהו שכבר עובד בחברה שבה אתם מתעניינים, מאשר אם שלחתם אותם דרך מערכת שליחת קורות חיים או לכתובת מייל שפורסמה במודעת דרושים והוצפה באותו יום בעשרות או מאות פניות.

במיטאפים יש בדרך כלל חלק של הרצאה או של הרצאות־בזק, כשלפניו יש זמן חופשי לשוחח עם אנשים או לשבת באוקוורדנס ולחכות שההרצאה תתחיל, ואחריו יש חלק שבו אפשר לעמוד באוקוורדנס, להתקרב ולהקשיב לשיחות נלהבות בין אנשים שכבר מכירים אחד את השני, ולא לדעת כיצד להשתלב בשיחה.

אם מתמזל מזלכם, יש עוד אפשרויות חוץ מאוקוורדנס. עם הזמן אפשר להכיר מנטורים וחברים ככה. אפשר ליזום קבוצת לימוד לנושא שבו אתן מתעניינות אבל לא מספיקות לקדם את עצמכן לבד. יש הרבה פוטנציאל לתועלת וכיף, והמטרה היא שזה יהיה נעים וידידותי ולכולם. אבל כשלא מכירים אף אחד, זה יכול להיות מביך ומרתיע. ויש אנשים שקשה להם באירועים חברתיים באופן כללי.

אז מה קורה אם אתן חדשות בתחום, ואין לכן עם מי ללכת למיטאפ? איך תתחילו לדבר עם אנשים שם? מה לעשות אם אתן מתביישות להגיד את הטייטל של המקצוע שלכן בגלל שאתן חדשות בו? מה קורה אם יש לכן אלרגיה מסכנת חיים לשיווק עצמי?

בעניין האלרגיה, אני חושבת שככל שמוצאים מפגשים וקהילות שמתאימים לכם, ומתמידים בהם, זה בא יותר בטבעיות. אבל קשה להיות אאוטסיידרים וברור שלוקח זמן עד שהמצב משתנה. הסוד הגדול הוא שכמעט כולם מרגישים אאוטסיידרים באיזשהו אופן באיזשהו שלב. זה נשמע כאילו אני סתם אומרת, אבל זה נכון. אולי תמצאו נחמה פסיכולוגית (שתיתן לכם בתקווה יותר אומץ לפעול) אם אומר לכם שהרבה אנשים, אולי הרוב, לא מכירים כל כך, והיו רוצים שמישהו נחמד ייגש אליהם לדבר איתם קצת. נדמה לכם שאתם היחידים שעומדים שם לבד, אבל אם תסתכלו טוב, כנראה תיווכחו לדעת שיש עוד הרבה אחרים. אם אנשים עומדים לבד, סביר להניח שמשעמם להם והם רוצים לשוחח.

שאר הפוסט מחולק לשני חלקים, כדי לענות על הצרכים של כמה שיותר אנשים:
א. איך להתגבר על הביישנות ולהרחיב את המעגלים המקצועיים שלכן
ב. איך לא להתגבר על הביישנות, ועדיין להרחיב את המעגלים המקצועיים שלכן

איך להתגבר

זה טריקי. אינטואיטיבית, הייתי אומרת שכדי להיות מוכנות לתקשר עם הזולת במיטאפ, כדאי לכן להבין קצת דברים על עצמכן קודם, ואולי אפילו לעשות את הדבר החנוני להחריד ולרשום אותם על דף. [גילוי נאות: אני אישה שמאוד אוהבת דפים ושיש לה היסטוריה ארוכה איתם. אתם לא חייבים להיות כמוני.]

נניח, מי אתן מבחינה מקצועית: מה הידע והניסיון שיש לכן. וגם מה הידע והניסיון שאתן רוצות להשיג, ומה במיטאפ משך אתכן לבוא אליו. אולי גם איזה סוג אנשים אתן מצפות למצוא שם. אולי אנשים ספציפיים: יש מישהי שכבר שמעתן על משהו שהיא עושה שאתן מתלהבות ממנו, ואתן רוצות להחליף איתה כמה מילים, שגם היא תתחיל לדעת מי אתן. עזרו לה! עזרו לה לדעת מי אתן. ובכלל, אולי תגלו שיותר קל להתחיל לדבר עם אנשים זרים, או כמעט זרים, כשיש נושא משותף ותכלית, מאשר באירוע חברתי חסר תימה מוגדרת.

אז איך להתגבר על הביישנות? הייתי אומרת שיש כמה נושאים שאפשר לתקוף, אבל זה די בגדר פוינטרים. איך תיישמו את זה (ואיזה דברים נוספים תבינו בדרך שאתם צריכים), זה כבר עניין אישי שלכם. לדוגמה:

• לאנשים שזה לא בא להם טבעי זה לא משהו שברור איך אפשר לשנות, אבל יהיה טוב לפחות חלק מהזמן לנסות ליצור קשר עין עם אנשים, לשבת או לעמוד איפה שיש עוד אנשים, אולי אפילו לנסות להציג את עצמכם: ״שלום, אני מומין״. במקום ״מומין״ תגידו את השם שלכם. או שתגידו ״מומין״.
• אם שורה עליכן הרוח, אפשר לפנות לאדם שיושב לידכן או אפילו למישהי בפינת קפה (אזור שעשוי להיות מעט מרוחק מההמולה הכללית, או שבו אנשים לא כל כך עסוקים), ופשוט להגיד ״אני לא מכיר/ה פה אף אחד״. רוב הסיכויים שיכירו לכם מישהו, או יגידו לכם ״גם אני!״, ואז תוכלו להתיידד על בסיס מצוקה משותפת.
• רצוי לפנות לאנשים תוך מודעות למרחב אישי. מצד שני, אין צורך לצמצם את הנוכחות שלכן לגמרי ולהתחבא בפינה.
• טיפול באמצעות חשיפה: תלכו קבוע למפגשים של מיטאפ מסוים, עד שתתחילו לזהות אנשים ולהרגיש שם יותר ״בבית״.
• אפשר להתכונן בכל מיני דרכים. בעיקר למפות בעיות של ביטחון עצמי ולחשוב איך לטפל בהן. נניח, לחשוב על דרכים שבהן נכון לכן להציג את עצמכן בקונטקסט מקצועי וללמוד לא להתבייש להגיד את הטייטל המקצועי שלכן, גם אם אתן חדשות בתחום או בתפקיד. אפשר לתרגל סימולציה מול חבר/ה, או לכתוב לעצמכן נקודות חוזק, או סתם משפטים שיעזרו לכן להרגיש נוח לספר על עצמכן כנשות מקצוע.
• תיאורטית, אני מאמינה שאפשר לארגן נושאי שיחה מראש. אפילו רק לעבור בראש על אירועי הימים האחרונים שיכולים לעניין אנשים במפגש שאתם הולכים אליו, ולנסות לפתח שיחה מלספר על אחד מהם, אם לא עולה משהו ספונטני על המקום.
• נוצרה שיחה? תשמרו על קשר דרך הרשתות החברתיות: לינקדאין, פייסבוק, טוויטר. אפילו אינסטגרם. מה שמתאים לגיל ולסגנון האינטראקציה שהייתה לכם (יותר אישית או יותר מקצועית).
• אפשר לחשוב מראש על דברים שאתן עושות ביומיום שיעניין אנשים לשמוע עליהם.
• להיט של כל הזמנים: תביאו אפליקציה שבניתן ותשוויצו בה.

איך לא להתגבר

כאן אני יוצאת מנקודת הנחה שלא כל בעיה אפשר לתקן. וגם לא צריך. לא כולנו חיות חברתיות באותה מידה, באותו אופן ובאותם מצבים. לא תמיד זה לגמרי פתיר. אפשר לשנות התנהגות, אבל לא אופי. ועדיין, לפעמים אפשר למצוא workaround סביר שעובד.

קחו אותי, למשל. אני אוהבת מסיבות. ספציפית, אני אוהבת לשבת בצד במסיבות ולקרוא ספר. פעם במסיבה שהלכה ממש טוב, אפילו פתרתי תרגילים לפסיכומטרי.

אז מה עושות?

• אם אינטראקציות חברתיות הומות אדם מתישות, מציפות או מבלבלות אתכם, אני ממליצה ללכת למיטאפים בתדירות נמוכה, ורק כשיודעים שיהיו שם אנשים שכבר יצרתם איתם קשר דרך קבוצת פייסבוק וכדומה, ושיש סיכוי שתרגישו נוח לדבר איתם. לי יש רגעים שאני צריכה לשבת בצד בשקט כי אני לא יודעת למי בכלל לכוון את הקשב. אבל אני מעדיפה לא לוותר על מפגשים כאלה באופן מוחלט, כי יש בהם גם רגעים טובים. כאמור, זה נהיה קל יותר כשכבר מכירים כמה אנשים שאוהבים ושיש איתם תקשורת נעימה.
• כדי לנצל טוב את הזמן במיטאפים כדאי לבוא ממוקדות ומוכנות לשאול על הזדמנויות מקצועיות ו/או לימודיות שמעניינות אתכן. אין סיבה להתבייש. אם ידעו על משהו מתאים למה שאתן מחפשות, קרוב לוודאי שישמחו לספר לכן ולקשר אתכן. צריך לבטא את הרצונות והשאיפות, ובאמת יש הרבה אנשים שרוצים לעזור. אולי תגלו שגם לכם יש דרך לעזור למישהו אחר — אם שמעתם על הזדמנות שפחות רלוונטית עבורכם אבל יכולה להתאים לו.

חוץ מזה, יש עוד דברים שאפשר לעשות כדי לתקשר עם אנשים. יש עולם וירטואלי שלם שם בחוץ. כלומר, שם בפנים, בלפטופ ובסמארטפון.

• מוצאים קבוצות מקצועיות בפייסבוק ומשתתפים בדיונים ובפתרון שאלות, מעלים שאלות משלכם. מה שאתם מרגישים נוח לעשות. מתוך זה יווצרו גם שיחות אישיות מעמיקות יותר, ואולי גם תמצאו מנטורים שיעזרו לכם להתקדם וללמוד יותר, לעשות החלטות לגבי תכנון הקריירה, למצוא במהירות כלי שפותר לכם בעיה מסוימת וכדומה.
• עוקבות בטוויטר אחרי כל מי ומה שמעניין בתחום שלכן ומשתדלות לנצל הזדמנויות ליצור אינטראקציות חברתיות באמצעי המוזר הזה, כשעולה נושא רלוונטי לחדשות הטכנולוגיות, או כשבא לכן לשתף בפרויקט שבניתן או בפעילות שהשתתפתן בה.
• אחת הדרכים להזכיר לאנשים במה אתן עוסקות ומה אתן מחפשות היא דרך פוסטים ברשתות החברתיות, גם אם זה סתם לחברים ולא בהכרח מגיע ישירות למעגלים המקצועיים שלכן. זה עושה אדוות, תאמינו לי. פתאום מישהו יתייג אתכן בפוסט על משרה שאולי רלוונטית לכן. (כדאי תמיד לומר תודה, גם אם זה לתפקיד לא קשור כל כך, כדי להראות שאתן שמחות שחשבו עליכן וכדי שימשיכו להפנות אתכן לדברים כאלה בעתיד).
• כשמכירות אנשים דרך קבוצות דיון באינטרנט, חלקם ילכו במקודם או במאוחר למיטאפים, וכך יהיה לכן עם מי ללכת או את מי לצפות לפגוש. אם שורה עליכן הרוח, אפשר אפילו לנקוט יוזמה ולהודיע בקבוצה: "אני הולכת למיטאפ הזה והזה, מי באה?".

סיכום

אני לא יודעת אם העצות האלה ישנו את עולמכן. אני מקווה שלכל הפחות זה עושה קצת סדר בראש. אולי לראות את הכל מרוכז במקום אחד ייתן לכן תחושה שזה קושי שאפשר להתמודד איתו? שזו בעיה מסדר גודל יותר מצומצם ממה שנראה בהתחלה?

בכלל, כשמחפשים עצות וטיפים איך לעשות משהו בתעשייה, ובכל מיני מסלולים אחרים בחיים, למצוא אנשים שיגידו לכן מה ״נכון״ לעשות כדי להתקדם באופן היעיל ביותר זה לא החלק הכי הקשה. החלק הקשה הוא לברור את מה שריאלי ומתאים לכן מתוך העצות, להבין מה באמת משנה לכן את הגישה ואת נקודת המבט, ולא סתם כופה עליכן להיות בן אדם אחר, שאין סיכוי שאתן באמת יכולות להפוך להיות בן־לילה. אז תשתדלו תמיד להבין מה באמת רלוונטי לסיטואציה שלכן ומה באמת עוזר לכן. גם אם נרצה לעבוד לפי תוכנית, או אפילו מתכון, ולכוון את עצמנו ולשלוט בגורלנו, אנחנו בני אדם אינדיבידואליים עם כל מיני אילוצים, נטיות, מגבלות ויכולות. אנחנו לא רובוטים. חבל!