מטפורות בהייטק זה נושא מרתק שאני מקווה להקדיש לו כמה וכמה פוסטים, וזה יהיה הראשון מביניהם. אבל זה לא מדויק! כבר כתבתי בעבר שני פוסטים על השימוש במילים תותח ונינג׳ה במודעות דרושים. גם אלה מטפורות. מה אכפת לנו מהמטפורות האלה? כי הצורה שבה שוק העבודה בכלל והתעשייה בפרט מדברים על עצמם יכולה ללמד אותנו דברים על מה שקורה בה ולעזור לנו לחשוב מה היינו רוצות לשנות. ואין יותר כיף מללמוד דברים ולחשוב, אז בואו נתחיל.
היום נדבר קצת על יזמות ושותפות עסקית.
לכל מי שחשבה פעם להקים מיזם כלשהו בתחום כלשהו (גם עמותה), יכול להיות מעניין לחפש כתבות וראיונות שבהם אנשים משתפים תובנות מניסיונם. בישראל יש הרבה יש הרבה חברות סטארט-אפ ואפשר למצוא בעברית הרבה תוכן מעניין בנושא יזמות. בפרט, לאנשים שונים יש גישות שונות לגבי מציאת שותפים למיזם. הנה לדוגמה ביטוי של הגישה ״שותפות עסקית זה זוגיות״, שלפיה התאמה יכולה לנבוע משוני.
אם השותפות היא זוגיות, המיזם – המוצר או אפילו הארגון – הוא הילד. באופן עקיף זה מתחבר לגישה השנייה והמנוגדת לכאורה שתוצג בהמשך ושבה אני רוצה להתמקד, גישה שלפיה הדבר החשוב ביותר הוא הדמיון והבסיס המשותף.
לעתים קרובות נראה שמקימי סטארטאפים מעוניינים לעבוד בתחילת הדרך, וככל שניתן גם בהמשכה, רק עם האנשים שהכי דומים להם, שעברו אותו מסלול הכשרה כמוהם. עקב כך, למי שלא באה מיחידה טכנולוגית בצבא, נראה לפעמים ש-diversity in tech זה לא יותר מפנטזיה עתידנית, חזון שלא יזכה להתממש במלואו בימי חיינו. נדמה שכל זמן שלאנשים בראש הפירמידה או שרשרת המזון, או כל מטפורה שלא תרצו, אין אינטרס עמוק בשינוי, השינוי לא יקרה כל כך מהר.
יש שני פתרונות אפשריים לזה, וחשוב לומר שהם לא סותרים זה את זה. האחד הוא להראות ל״הם״ מה הם מפסידים ולשכנע ״אותם״ שיש לדייברסיטי יתרונות כלכליים ולא רק חברתיים. השני הוא שגם אנשים אחרים (״אנחנו״?) יעסקו ביזמות ויטפסו לראש שרשרת ה… פירמידה, נו, איפה שיש את כל המזון.
בכל אופן, יש בזה משהו. יש בזה הרבה משהו. גם מניסיון אישי, קל יותר לעבוד עם מי שדומה לך ועם מי שעבדת איתו בעבר, להסתמך על הרגלים. זה מאוד מובן. קל יותר להסתדר עם אנשים שהם באותו ראש כמוך, לסמוך על אנשים שהם באותה רמת מחויבות כמוך לנושא, רואים את העולם דומה. כל הדברים האלה. במיוחד כשמדובר על הקמת שותפות עסקית, שדורשת מטבעה הרבה אמון.
ועדיין, למרות שהכל ידוע, מטפורה אחת לא מפסיקה לחדש ולהסעיר: דנ״א.
זה מזכיר את הביטוי ״דנ״א ארגוני״ שמתייחס לתרבות ארגונית. ״הדנ״א של הארגון״ מגיע מהדנ״א של המייסדים: אבא ואבא (ואבא). האם מקום עבודה ״משפחתי״ הוא משפחתי בגלל כל הדנ״א המטפורי הקווירי שהולך שם, כי המיזם הוא הבייבי שלכם ויצירה היא לידה?
אכן, אנחנו כבר מכירות בעצם הרבה מטפורות מהסוג הזה. אבל יש משהו חזק במטפורת ה״דנ״א״ שעושה אותה אהובה במיוחד. זה כאילו אי אפשר היה לזקק את העניין בצורה יותר נוקבת, וזה קשור למשמעות המילולית שברקע וגם לאסוציאציות הנלוות. זה כמו ״שלד״ אבל בלי אסוציאציה קריפית. האסוציאציה היא מדעית, חדשנית, טכנולוגית. וכשחושבים על זה מילולית, זה נשמע כאילו האמירה היא ששותפות עסקית יציבה אפשרית רק עם… עצמך. שותפות ויציבות הן כביכול מנוגדות ולכן השותפות האידיאלית היא עם מישהו שכמה שיותר דומה לך – באידיאלים, במטרות, בתקשורת, בראיית העולם. אפשר להשתמש במטפורה ויזואלית לשם המחשה: כשאין פערים, לא צריך להתאמץ לגשר עליהם.
נכון, הכוונה היא לא מילולית, אחרת זו הייתה אפליה בהתגלמותה. ועובדה שאנשים נכנסים לשותפות עסקית עם חברים מהצבא או מעבודה קודמת, ולא רק עם התאום הזהה שלהם (הסיבה העיקרית לכך היא שלצערנו לא לכולם יש אח תאום).
וזה כאמור הגיוני: אנשים שצמחו מקצועית באותה סביבה ויש להם עבר משותף מבינים אחד את השני טוב יותר. זה גם מסביר למה חברות הייטק מתקשות כל כך להתחיל ממקום של דייברסיטי: זה לא בדנ״א שלהן.
חיחי.
אבל עכשיו צריך לשאול את השאלות הקשות (ולקוות שהקוראות והקוראים יענו עליהן בתגובות כי לי אין תשובות): איפה זה משאיר מיעוטים שמנסים למצוא את מקומם בתעשייה, ובפרט את המיעוט הגדול מכולם – נשים? האם התובנה שעולה מזה היא שגם נשים צריכות לפעול באופן דומה, ולהקים חברות רק שלהן, שותפויות שמבוססות על מי הייתה איתך בסטודיו למחול או בחוג תפירה? אנה אנו באים ומה יהיה בסופנו?
חומר (גנטי) למחשבה.
היי הגר. גורי יקרה.
הבלוג הזה כתוב נפלא. מעניין, מרתק, עם נגיעות של הומור בריא, אבל לא יותר מידי.
נראה לי שיהיה ממש מוצלח.
מצד שני – יש לנו דנ"א מטפורי משותף, אז כנראה שאני משוחד…
בקיצור, ניפגש בפוסט הבא בבלוג המרתק שלך
אבנר שילה
את גורמת לדייברסיטי להישמע כמו שאיפה הגיונית יותר.
מזמן לא צחקתי כל כך. מר-מתוק כמו השוקולד החביב עלי.
תודה