בדיוק נפתחה עוד שנת לימודים, ושיתפתי היום בפייסבוק שלי את הפוסט הזה שעוסק בכתבה הזאת.
בקצרה: מדובר בביקורת רדיקלית חריפה על בתי הספר, שזכתה למיסגור תחת הטענה הפרובוקטיבית מאוד שילד שנהנה מהלימודים בבית הספר צריך לראות רופא.
ברור שזה יותר מורכב מזה, ולא צריך להתייחס לזה ברצינות. לכן נתייחס לזה ברצינות, אבל בקצרה.
לתופעת ״ילד שנהנה מהלימודים״ יכולות להיות הרבה סיבות, הנה כמה: יכולת הסתגלות, התאמה בסיסית למסגרות, מורים כריזמטיים, בית ספר דמוקרטי מוצלח או רצון חזק (אך לא בהכרח פתולוגי) לרצות את הסביבה.
עוד דבר שברור, הוא שכדי שמישהו יגיע להיות פרופסור לחינוך שיש לו את הסמכות לבקר את מערכת החינוך הוא עדיין צריך איזושהי התאמה בסיסית למסגרות לימוד, לכל הפחות לאלו האקדמיות. זו נקודה שחשובה לי אבל היא לפוסט אחר. זה כרגע פחות הנושא מבחינתי.
מה שכן, רציתי לשתף פה בכמה מחשבות בהמשך לתגובות שעלו שם, ורלוונטיות גם לכל מי שמתעניין בלימודי תכנות מחוץ למסגרת או מחוץ למסגרת המסורתית של תואר, וכמובן למי שמעוניינת לעשות הסבה או נמצאת כבר בתוך התהליך.
לדעתי אנחנו יוצאים מבית הספר מאוד פאסיביים ביחס שלנו כלפי למידה, וזה מקשה על יציאה מהמשבצת בהמשך – דבר שלפעמים הוא חשוב עבורנו. זה קושי פסיכולוגי שסביבת בית הספר מייצרת שיש לו אחר כך השלכות מרחיקות לכת מבחינה מקצועית וכלכלית וגם השלכות על רמת האושר שלנו ועל תחושת המסוגלות האישית שלנו.
איך מתגברים על הקושי? בפירוש אין לי את כל התשובות ולא הקדשתי לזה כל כך הרבה מחשבה, ואשמח לפתח דיון מתמשך בנושא (איתכם ועם עצמי), אבל הנה כמה הרהורים שעלו בנושא:
ההוראה נראית שונה במקומות שונים ותמיד יש בעיה עם הכללות (וגם זו הכללה בעייתית, חיחי), אבל מה שבטוח הוא שהרבה אנשים בטראומה ממתמטיקה, והם גם מרגישים שהבעיה אצלם. מתמטיקה באופן ספציפי וייחודי משמשת בחברה כדי למדוד אינטליגנציה כללית וערך בשוק העבודה. הילדים והנוער יודעים את זה, ולכן לאי הצלחה בה בבית הספר יש השלכות על הדימוי העצמי ותפיסת העתיד הכלכלי שלהם. זה די ידוע הרבה מאוד שנים, יש ספרים שלמים שמתייחסים לנושא, לא גילינו את זה אתמול, ובכל זאת לא מטפלים בזה.
מה ההסבר? האם משמרים את המצב בכוונה או רק מתוך הזנחה? או שאפשר לדבר על ״הזנחה מכוונת״? האם זה קונספירטיבי מדי לחשוב ככה? האם מוטב לחשוב שאנשים הם עצלים ונרפים מאשר שיש להם כוונות זדון? כן. אולי. לא יודעת.
מה אני כן יודעת: ברוב בתי הספר מלמדים חומר בכפייה ובדרכים מקובעות. זו השיטה. לדעתי זו שיטה אפקטיבית לקלקל אהבה לכל תחום לימוד גם אצל ילדים שמתעניינים בחומר, ואולי גם דרך לקלקל את האהבה ללמידה בכלל. למה אנשים אומרים ״אני לא אוהב/ת ללמוד״, כאשר הלמידה היא ביסודה דבר ספונטני ומאוד אנושי? סקרנות היא הרי דבר טבעי.
ממה שאני רואה, תחימת ה״למידה״ בבעלות בלעדית של מסגרות חינוך והוראה יוצרת יחס פאסיבי ללמידה אצל רובנו, גם ובמיוחד בחיים הבוגרים. אם לא הצלחתי במשהו בבית הספר, הסיכוי שאנסה ללמוד אותו לבד או במקום אחר נמוך.
וגם אם כן הצלחתי בו, יותר סביר אחפש ללמוד אותו במסגרת ולא אסמוך על היכולת שלי ללמוד באופן עצמאי יותר וממקורות מגוונים.
זה מצמצם את האפשרויות שלנו.
הן מצטמצמות פשוט בגלל החינוך שקיבלנו, בגלל התקבעות דרכי חשיבה והרגלים שהוקנו לנו בבית הספר. אנחנו לא חייבים להסכים לצמצום האפשרויות, אבל זה כבר דורש אקטיביות ובעיטה בהרגלים ישנים. לא כולם יודעים איך לעשות את זה, כי בלי מסגרת פתאום מרגישים חוסר ביטחון. אין במה להיאחז וצריך לסמוך על עצמך. גם בלי מבחנים אין אינדיקציה להתקדמות, אין אישור חיצוני – אנחנו מאוד תלויים בזה. אחרי כל כך הרבה שנים במסגרות מקובעות, להבין איך ללמוד לבד זו היכרות עם טריטוריה חדשה. טבעי שזה לא יהיה פשוט לכולם, ואולי זה גם באמת-באמת לא מתאים לכולם. אבל אי אפשר לדעת עד שלא מנסים, וגם יש הרבה מה להרוויח מזה אם יתברר שזה כן מתאים.
חושבת לכתוב פוסט המשך על מהן בעיניי דרכים עצמאיות ואקטיביות ללמוד היום. אחרת אני מתארת לעצמי שהדיון הזה יישאר קצת ״באוויר״.
בגדול, כאדם בוגר, אני לא מחובבי בית הספר.
דווקא בתור תלמידה לא הייתה לי דעה על בי"ס – מאחר שלא הייתה אופציה *לא* ללמוד בבית הספר, לא גיבשתי דעה בעד או נגד. זה נראה היה לי כמו לגבש דעה אם אני אוהבת לנשום או לא – זה לא שאם אני לא אוהבת את זה, אפשר להפסיק.
אבל בתור אימא, התבאסתי ואני מתבאסת לשלוח את הילדים שלי למסגרת הזאת, גם אם המורים מקסימים ונהדרים. פשוט נראה לי מקום לא כיפי, ואני יודעת שהילדים שלי הרבה יותר שמחים בחופשות. מצד שני, הילדים שלי הרבה יותר זורמים ממני – בסוף החופשה הגדולה, כשאני מתבאסת מבואו של ספטמבר, הם מרגיעים אותי שבית ספר זה לא כזה נורא 😉 .
אבל בכלל לא באתי לדבר על העיקר של הפוסט שלך, זה לא הסגנון שלי. אני מאלה שנטפלים לדברים הקטנים והשוליים לכאורה. ואת התגובה הזאת כתבתי כדי להתייחס לאחת השאלות ששאלת: "האם מוטב להעדיף שאנשים הם עצלים ונרפים מאשר שיש להם כוונות זדון?"
אז לפי העיקרון של הנסון:
ever attribute to malice that which is adequately explained by stupidity.
ובהמשך הערך הוויקיפדי יש ציטוט נוסף, מוקדם יותר:
Misunderstandings and neglect occasion more mischief in the world than even malice and wickedness.
אז זהו.
(למען הסר ספק, הבאתי את העיקרון הזה בפני עצמו, בלי כוונה להביע דעה באשר לדברים הספציפיים ותיאוריות הקונספירציה החמודות שהעלית פה).
שמחתי על השיתוף מנקודת המבט ההורית.
אני חושבת שזה שאין אופציה להגיד ״לא״ זו מהות הדיכוי. זה גם מקור הדעה השלילית של תלמידים על בית הספר או החוויה השלילית שלהם בו. אבל כנראה שבכל אדם זה מעורר תגובה אחרת: מחאה, קבלה, אפתיה, מרד (ועוד?).
וכמובן, יש אנשים שמסגרת נוסכת בהם ביטחון, ודווקא חופש קשה עליהם. כמבוגרים יש לנו הרבה-הרבה יותר חופש בחירה בסוג המסגרת – הקלה גדולה מבחינתי.