תולדות העתיד

עבר חודש מאז שפתחתי את הבלוג. מאז שהתחלתי לפרסם כאן, קיבלתי לא מעט פניות, בעיקר מנשים. חלק באות להתייעץ בעניינים מקצועיים, וחלק בעצם לא ממש באות להתייעץ אלא יותר מבקשות חיזוק ואישור לעשות משהו שהן נורא רוצות לעשות. גם אני מרגישה ככה הרבה פעמים. אפילו כשחשבתי לפתוח את הבלוג הזה הרגשתי שאני צריכה קודם שמישהו יגיד לי שזה לא רעיון רע. למה אנחנו צריכות את האישור הזה? למה שלא תני לעצמך אישור?

כי זה קשה. כי יש תרבות שלמה מסביבנו. לכל אחת יש השתלשלות אירועים, כלומר ביוגרפיה, שמתארת מתי ואיך היא הורחקה מתחומים מסוימים והוכוונה לאחרים בדרכים עקיפות וישירות בגלל המגדר שלה, לכל אחת יש סיפור על איפה ולמה נרמס לה הביטחון ביכולות שלה, או האמון שלה בממסד שידע בכלל לזהות את היכולות שלה ולתגמל אותה עליהן.

נורא בא לנו לחשוב שהעולם התקדם ו״כבר לא צריך פמיניזם״, אבל עבור הרבה נשים, בגלל שהן נשים, לרצות ולנסות להצליח מקצועית (או סתם לחיות) פירושו לפעול בעולם מאתגר במיוחד עם חוקי משחק שנכתבו על ידי גברים, כי גברים מסורתית נמצאים בעמדות המפתח והכוח בכל התחומים, ולכן מותאמים להם יותר. זה כולל למשל את שעות העבודה הארוכות, כי לגברים לכאורה אין ילדים, רק לנשים יש, ולכן נשים הן עובד פחות טוב (ועובד לא ״סטנדרטי״) כי הן צריכות לצאת מוקדם לאסוף ילדים מהגן.

יותר מזה, אחת הסיבות שאני נלחצת מראיונות עבודה היא שעברתי הטרדה מינית בוטה לפחות באחד מהם ואני אף פעם לא יכולה לדעת מתי זה יקרה שוב. קיבלתי על זה תזכורת לאחרונה כשהעבריין נחקר על עבירות מין חמורות יותר (מסקנה: אף פעם לא נדמה לך, תאמיני לעצמך). כלומר, אפילו לצאת מהבית זה עדיין לא דבר טריוויאלי כשאת אישה: נשים נוטות לחוש פחות מוגנות במרחב הציבורי. כל הזמן. זה שואב המון אנרגיה. וזה מרתיח.

אני יודעת שיש גם גברים שמתמודדים עם קשיים דומים (וגם עם קשיים שונים מאוד ולחצים שמופעלים עליהם בחברה מעצם היותם גברים), וגם להם מיועד הבלוג. אני יודעת שיש נשים שלא מרגישות שהיה להן קשה להשיג שום דבר בחיים. אבל אני מדברת על מגמה שיטתית מסוימת. אני שומעת נשים מתארות כל מה שאני הרגשתי בחיים וחושבות שהן לבד בזה, כשבעצם זו תוצאה בלתי נמנעת של מנגנונים תרבותיים. זה שיטתי.

איך אפשר להתמודד? אני ממליצה להתחיל מהפודקאסט Women at Work, שנותן הרבה חומר למחשבה, מעלה בעיות ומציע פתרונות, ומגובה תמיד במידע מחקרי עדכני על פערים מגדריים בשוק העבודה.

אז למה נשים לא מגישות מועמדות למה שהן רוצות? ״אין לי את כל התכונות והכישורים שנדרשו במודעה״, תחושה ש״לא מגיע לי להצליח״, מחשבה ש״אין מצב שאני מספיק טובה״, ״אני לא יודעת אם יש לי סיכוי להתקבל״, ״אני לא אתאושש מהדחייה הצורבת״.

למה אתן חושבות שלא תצליחו? ברור שתצליחו. ואם מדי פעם לא, למה כל דחייה מערערת אותנו ופוגעת בנו כל כך? זה כאילו לנשים אסור להיכשל והן פשוט יודעות את זה, למרות שאף אחד לא אמר את זה במפורש.

אז בעצם, הדבר שעוצר נשים מלהגיש מועמדות לתפקיד או מלגה שמעניינים אותן, או להיכנס לתחום חדש בגיל מבוגר הוא חוסר ביטחון עצמי, חוסר ודאות שיש להן את מה שצריך כדי להצליח. ואלה תמיד נשים מאוד חרוצות ומוכשרות, מבריקות אפילו. וכן, 30 זה נוראאא מבוגר בשוק העבודה אם יש לך רחם, ומצד שני 30 זה ה־20 החדש, אז ברור שאנו מוצפים במסרים סותרים נון סטופ.

למה זה קורה? טוב, אז יש על זה מחקרים. למשל, מחקרים שמראים שמבחני מחוננים מוטים לטובת בנים כי הם נוטים יותר לקחת סיכונים, ולסמן תשובה גם אם הם לא בטוחים. שמעתי שהיום לוקחים את זה בחשבון ומעבירים מספר זהה של בנות, אבל אני לא ממש עוקבת אחרי הנושא.

בכל מקרה, היום אני אספר קצת על עצמי, ובמיוחד מההיבט של חוסר הגישה למשאבים בגיל צעיר, שמאוד רלוונטי בתחום פיתוח התוכנה לאור המיתוס הנפוץ ש״רק מי שלמד לתכנת בגיל 11 באמת יכול להיות להצליח כמתכנת ובאמת אוהב את התחום״. זה חוסר מודעות מעציב: איך את יכולה לאהוב משהו שאת לא יודעת שקיים ושאין לך מי שילמד אותך, וכל הזמן את חשופה למסרים שזה לא בשבילך בכל מקרה?

אוטוביוגרפיה סלקטיבית

הפעם הראשונה ששמעתי את המילה ״בלשן״ הייתה בגיל 6. למילה היה ריח של חפירה ארכיאולוגית, של טקסטים עתיקים שבאים מאדמה ואבן. אבא שלי הבחין שאני צופה בעניין בפינה של אבשלום קור בטלוויזיה ובתגובה פתח בהסבר דידקטי, תוך שהוא מגדיל לעשות וקורא לחקר הלשון ״מקצוע״. לימים התחוור לי שנפלתי בפח: הייתה זו פרופגנדה שקרית. כשחתמתי על חוזה לכל החיים לא היה לי מושג באיזו עבודת פרך מדובר.

בלשנית צעירה
בלשנית צעירה לאחר יום עבודה מפרך במכרות המילים

הפעם הראשונה שנתקלתי במילה ״אינטרנט״ הייתה בגיל 10 או 11. הפעם המילה החדשה הופיעה בכתב, והיה לה ריח של מתכת בוהקת, של משהו מהעתיד, של העתיד שעוד רגע כבר כאן. קראתי כתבה בעיתון ילדים ונוער שהסבירה מה זה אתר, מהי כתובת של אתר אינטרנט ואיך משתמשים בדפדפן. ממש ניסיתי להבין, אבל זה היה העתיד ומי יכול להבין את העתיד. מה גם שלא היה לי מחשב בבית, אז בכלל לא היה ברור מה הסיכויים שלי להשתתף בכל העתיד הזה.

אינטרנט. עוד לא דיברו על זה, אבל כבר היה אפשר לקרוא על זה. כבלשנית בעלת כחמש שנות ותק מייד הבנתי שאין לי מושג איך מבטאים את המילה הזאת, אבל באותה תקופה עוד לא יכולתי לפנות לגוגל כל פעם שרציתי לברר איך מבטאים מילים או איך כותבים אותן באנגלית. בשנות התשעים היו לי קצת חברים שהיה להם מחשב בבית והיה אפשר לבוא אליהם לשחק במשחקי מחשב ובתוכנות לימודיות לילדים (״לומדות״), ובבית הספר היה חדר מחשבים שבכיתה ב׳ היו לנו בו שיעורי היכרות וחשיפה.

למיטב זכרוני, השיעורים כללו התחברות לחשבון שלנו עם סיסמה, היכרות עם משחקים, שימוש (די חד פעמי אבל חווייתי) במעבד תמלילים ולומדות חובה שכולם היו צריכים לפתור ולהשלים לפחות פעם אחת (אחר כך היה אפשר לחזור על זה שוב לשם התרגול). אני התמכרתי במידה לא סבירה ללומדות בחשבון ובהבנת הנקרא והתחלתי לחלום על היום שבו יהיה אפשר ללמוד אך ורק מהבית.

היה לי גם שיעור בחירה בחדר המחשבים בכיתה ד׳ או ה׳ במסגרת ״תוכנית קָרֵב למעורבות בחינוך״, אבל הוא היה קצת מבאס. הוא כנראה כלל שימוש ביישומי חלונות 3.11 בממשק לא מתורגם לעברית, או משהו כזה. לא כל כך הצלחתי לעקוב בשיעורים. It's all a blur. אני חושבת שהמורה פשוט לא הסביר טוב על מה להסתכל בממשק המשתמש בכל רגע נתון והלכתי לאיבוד. עד היום יש ממשקי משתמש שאני מוצאת שהם עמוסים ולא אינטואיטיביים, אבל לפחות היום אני מרגישה שהעולם מכיר בקושי שלי, כי זה נושא שמדברים עליו המון בהקשר של אפיון ועיצוב ממשקי אתרים ואפליקציות: איך לאפשר למשתמשת התמצאות מהירה, האם הכפתור נמצא איפה שמצפים וכו׳.

אנקדוטה מסמרת שיער: יום אחד שני ילדים פרצו לחשבון שלי ודיברו על זה בצהלות. הסיסמה הייתה מספר בן 3 או 4 ספרות, שלא אני בחרתי. פשוט כל אחד קיבל סיסמה. הילדים האלה פשוט ישבו וניחשו מספרים עד שהגיעו לאחד שהוא הסיסמה של מישהו, ואז נורא התרגשו מזה. בדיוק ישבתי שם כזה קרה ולא אמרתי כלום. לא היה כדאי להסתבך עם ההאקרים המסוכנים (הם היו מכיתה גבוהה יותר). בסוף הם השתעממו, כי לא היה שם שום מידע פרטי בעצם. מעניין במה הם עוסקים כיום!

אז מבחינתי, באמצע שנות התשעים, ילד שהיו אומרים עליו שהוא ״טוב במחשבים״ כנראה ידע להתקין משהו ולהגיד ״פנטיום פרו״. הבנתי שקוד משמש לתת פקודות למחשב, וש״קוד״ היא מילה שמתארת סוג של טקסט, אבל לא טקסט של שפה. מן הסתם לא היה ברור לי איפה לומדים כזה דבר, ולהערכתי גם למבוגרים סביבי לא היה הרבה מושג. כמובן שהיום התשובה לשאלה איפה ללמוד משהו היא: ״באינטרנט״. למרבה הצער, באותה תקופה לא היו עונים על שאלות בצורה כזאת.

כשקראתי את המילה ״אינטרנט״ השנה הייתה כבר 1995 או 1996 וקראתי אותה בכלל לא באינטרנט (מרגיז!). באותה תקופה הלכתי לתוכנית העשרה שהתקיימה במעלות ונקראה ״נוער שוחר דעת״. למדתי שם צילום, מדעים ומחשבים. ל״מחשבים״ היה המון פוטנציאל אבל בסוף זה לא כלל הרבה יותר מאשר כמה פקודות ב־DOS, כמו איך לפרמט דיסקט (מהסוג השטוח!). דיסקטים, קוראות צעירות, הם טכנולוגיה המשמשת בסטרטאפים עד עצם היום הזה (כתחליף לתחתיות לכוסות). על מנת להציג אותם בחרתי עבורכן בסרטון החינוכי הבא:

שיעור המחשבים המבטיח לא עלה יפה בגלל בעיות המשמעת וגודל הכיתה. אני קיוויתי ללמוד יותר, המורה קיווה ללמד יותר, והיה ילד אחד מאוד נלהב שכמעט היה יכול ללמד הכל בעצמו, אבל כל השאר רק רצו לשחק ״דייב״ כל השיעור, אז זה מה שקרה בסוף. וזה עוד השיעור שהלך יחסית טוב. ידוע שהפריפריה מוזנחת מהרבה בחינות: חינוך, תשתיות, תעסוקה, ביטחון, בריאות… כל דבר כמעט. אז אמנם התוכנית הייתה רעיון יפה, אבל במציאות היו בה יחסית מעט ילדים נחמדים שבאמת רוצים ללמוד ולהכיר חברים חדשים ויחסית הרבה ילדים ״קשים״ (עקב השתייכות למעמד סוציואקונומי נמוך), וכתוצאה מזה חוויתי שם התעמרות וניכור שלא ידעתי כמותם בבית הספר הרגיל שלי.

לדוגמה, בשיעור מדעים הייתה איתי בקבוצה ילדה שהייתה הורסת את הניסוי (ברמה של לשבור מבחנות) ואז רצה למורה ומאשימה אותי. המורה האמינה לה וכעסה עלי. אם לא זה לא מספיק (לדעתי זה מספיק), המורה בשיעור צילום סבר שלפעמים אני ״מזמינה״ את הבריונות וההקנטות הבלתי פוסקות מצד הילדים האחרים.

אני עד היום לא יודעת מה אפשר להגיד על אמירה כזאת מצד איש חינוך. מזל שבימינו אפשר להגיב בגיפים.

היה לי קשה לוותר על ההשתתפות בתוכנית, כי היא נתפסה כסמל סטטוס: כבר לא גרתי אז במעלות, והסיבה שנפתח לי מקום להשתתף הייתה ציון גבוה במבחן מחוננים. בסוף הבנתי שאין לי מה לחפש שם.

אבל ילדות מרושעות לא יכלו לעצור את הקידמה: ה״אינטרנט״ הגיע בכל מקרה, והשתלט על כולנו. ב־1998 כבר השתמשתי בדפדפן למטרות לימודיות. אבל נכון יותר לומר שגיליתי את המילה lyrics, מילת מפתח שתעזור לי למצוא את כל שאר המילים לכל השירים ולהתעסק בזה במקום בלימודים. טכנית זה לימד אותי אנגלית, אז סיפרתי לעצמי שזה נחשב לגיטימי.

ה״אינטרנט״ הביא עמו סכנות נוספות: חוויתי לראשונה התמכרות לרשתות חברתיות. זו לא הייתה בדיוק רשת חברתית אבל זה גם לא היה כל כך שונה. זו הייתה מערכת שנקראה ״זווית רחבה״, פרויקט שנועד לשמש מורים באזור הגליל, אבל בפועל שימש את ילדיהם והוטמע באחד מבתי הספר העל אזוריים (בקרב התלמידים בעיקר, לא היו פעילים שם הרבה מורים). ״זווית רחבה״ לא פעלה בתוך הדפדפן אלא הייתה תוכנה נפרדת שהיה צריך להתקין מדיסקט, והיא ידעה להתחבר לאינטרנט. רוב הילדים שם היו יותר גדולים ממני. זה התאים לי מאוד. שמחתי גם שאין להם אפשרות טכנית להרביץ לי.

באותה תקופה פחות או יותר התגוררתי בספריית בית הספר (הברזתי משיעורים כדי ללכת לספרייה, הברזתי מהבית כדי ללכת לספרייה), והייתי מתחברת בשעות אחר הצהריים מהיוזר שעמד לרשות הספרייה, במחשב היחיד בה שעמד לרשות הציבור. ממילא כמעט אף אחד אחר לא השתמש בו (במחשב או בחשבון המשתמש) ורוב הזמן לא באו אלי בטענות על ההשתלטות.

המודם היה עושה רעשי התחברות… … … כאלה. זמן החיבור היומי היה מוגבל. לשעתיים. בזמן הזה הייתי מספיקה לנסח, להקליד ולשלוח כמשפט וחצי באיזה ״פורום״ (מה שמקביל לקבוצת פייסבוק של ימינו). הייתי מקלידה בנחישות באצבע אחת. שום דבר לא יכול לעצור את הקידמה. כלומר, את התמכרות הנוער לאינטרנט.

ב״זווית רחבה״ הכרתי אנשים ששינו את חיי. ביניהם הייתה מישהי עם אצבעות זריזות ועדינות שלמדה הקלדה עיוורת בגיל 9. חשבתי שלעולם לא אגיע לרמה שלה, כי אין לי את האצבעות האלה וכי לא למדתי בגיל 9, אבל לאט לאט הצלחתי לעבור להקליד בשתי אצבעות (אחת בכל יד) והמהירות שלי השתפרה.

בתיכון שלי לא הייתה מגמת מחשבים ואם לומר את האמת, רוב הזמן גם לא ממש היה בו אותי. במשך הרבה שנים חלקתי מחשב עם משפחה שלמה. בגיל 18 לימדתי את עצמי הקלדה עיוורת מתוכנה חמודה ויעילה באתר חינמי. על האפשרות ללמוד תכנות שמעתי לראשונה בגיל 20 והזהירו אותי שזה עלול להיות גיל מבוגר מדי. 😲

אז תחשבו איך הרגשתי עם זה בגיל 24, שלא לדבר על אחר כך. היה מאוחר מדי עוד לפני שהתחלתי! וכל דקה נעשה עוד יותר מאוחר מדי. איך אפשר להשקיע במשהו שדורש כל כך הרבה למידה, התמדה ואמונה בעצמך, כשנאמר לך מראש שהסיכויים שלך קלושים? שאת מתחילה בחוב? שאף פעם לא תהיי טובה באמת?

כיום אני מקלידה במהירות של חמישים אלף מילים לדקה. יש לי תואר בבלשנות. אני לומדת המון מהבית אבל אוהבת לבוא גם לאוניברסיטה פעם בשבוע. עדיין עושה כמיטב יכולתי להבין לעומק מה זה אתר אינטרנט ומה עושים בו, ואיך להפוך ממשקי משתמש ליותר ברורים. עדיין קצת מאוימת מהילתם של אנשים שלמדו לתכנת בגיל 9. אבל אני כבר יודעת שאני יכולה להדביק כל פער.

ואני בטוחה שלא רק אני.

אולי נתקלתן במסגרת לא מתאימה או ביועצים לא תומכים. אולי אף אחד לא נתן לכן את ההזדמנות שהייתן צריכות. זה לא צריך להכתיב לכן את המסלול ואת העתיד. תנו לעצמכן הזדמנות.


1995
They called it the year the future was to arrive
But back in 1995
we thought we were standing on the threshold
to the end of time
(and we still do)

מולי נילסון, מלכת הנוסטלגיה. להלן הקליפ:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

fifteen − six =